לפני מספר שנים, לימדתי קולנוע בתיכון “גוטווירט” בעיר שדרות. הגעתי לעיר מוכת קסאמים, שתושביה חיים בפחד, בייאוש ובחוסר תקווה. ארץ אחרת שבה אנשים מיוחדים, חמים, פתוחים, בני עדות מגוונות, מלאי יופי, חכמה ופשטות. הכול היה שונה מאד מאיך שזה נראה בטלוויזיה. לפתע בלי התראה מוקדמת, הפריפריה הרחוקה, נכנסה לחיי.
החברה בעיר מאד מגוונת, והיא מעניקה מרחב מחייה לכולם. דתיים, חילוניים, אתיופים, מרוקאים, קווקזים, רוסים, תימנים, עירקים וגם מעט אשכנזים לרפואה. בין מטח למטח ביום יום בשגרת חיי כמורה, חוויתי בעיר הזאת חוויה עמוקה ומטלטלת. הייאוש של התושבים וילדיהם – תלמידיי, עורר בי רצון עז לספר את סיפורם. ב”סוסיתא של הרצל” בחרתי לספר את סיפורם מנקודת מבט פנימית, ישירה וכנה, ולא מנקודת מבטו של זר מזדמן, שבא לעיר ומספר את סיפורה מן החוץ.
הסרט “הסוסיתא של הרצל” מציג את המלכוד שיישובי הפריפריה הישראלית בכלל והעיר שדרות בפרט, כלואים בו מאז הקמתם. נקודת המבט של גיבורי הסרט משקפת את המציאות הקשה באופן פיוטי, ובכך היא מעניקה מימד של עומק לחומרים שנשחקו עד דק בחדשות, עד שחושינו קהו. מצלמותיהם של התלמידים מציגות באופן בלתי אמצעי את התמודדותם של בני משפחתם בזמן אמת, תחת הפגזות, משברים אישיים, ומצבי חרדה שמציאות זו מייצרת ללא הרף. הסרט מתבונן במבט מפוכח על המציאות הישראלית ועל החלום הציוני שנע למגינת לבי במסלול של התפוררות איטית. חוסר הסולידריות בין חלקיה השונים של החברה הישראלית, הפערים בין הפריפריה המוזנחת והנטושה לבין המרכז השבע והמפונק צועקים אל העין ואל הלב.
מזה כ- 18 שנים שאני מלמד בתיכונים ברחבי ישראל ועלילת הסרט משקפת את שיאן של החוויות שחוויתי כמורה לאורך השנים. בדרך כלל תלמידי מצלמים סרטים אישיים, בנושאים שמעסיקים אותם. אם מתמזל מזלם הם עוברים חוויה משמעותית, מעין מסע התבגרות באמצעות קולנוע. החוויה של יצירת סרט יוצרת אצלם לעיתים תודעה חדשה, באשר למקומם בתוך החוויה הישראלית, ולפעמים אף להכרה ביכולתם לשנות ולכוון את מסלול חייהם כרצונם.
העיר שדרות נמצאת כבר שנים במוקד הסכסוך הישראלי פלשתיני. מתקפות הקסאמים מעזה הולכות ומתגברות משנה לשנה. כל סבב מעלה את רף האלימות והתופת. הנחישות של החמאס אשר מתמיד במאבקו נגד ישראל בתוספת אוזלת ידן של ממשלות ישראל לדורותיהם, שנכשלו בחתימה על הסכם שלום שיביא לקץ הסכסוך. הקיפאון במצב המדיני גורם לסחף מתמיד בחברה הישראלית לכיוון של הקצנה כוחנית. כל כמה שנים, שיכרון הכוח משתלט על עם שלם, מנטרל את כל מערכות הביקורת וגורר אותנו שוב לתוך מערבולת של אלימות שנאה וייאוש. ריטואל שחזר על עצמו, ב”עופרת יצוקה” ולאחרונה ב”עמוד ענן”. אחד קטלני והרסני והשני מאופק יותר.
עלילת הסרט משקפת את הקשר שאני רואה בין מצבם העגום של גיבוריו, תושבי שדרות, ובין חוסר המוצא של החברה הישראלית מול הסכסוך המתמשך. הסרט הוא הזדמנות לחשוב על עצמנו ועל עתידנו במזרח התיכון, דווקא מנקודת המבט של בני הדור הבא, הגדלים בשולי החברה הישראלית ומשלמים אולי יותר מכולנו, את מחיר הקיום בארץ הזאת.
דויד קרינר