Posted on

‬ תנועת קול אחד/ להעצים את הקולות המתונים

אודות תנועת קול אחד/

תנועת קול אחד היא תנועה בינלאומית ועממית המעצימה את קולם של ישראלים ופלסטינים מתונים‫,‬ להפעלת לחץ על הנהגותיהם לקראת פתרון של שתי מדינות לשני עמים‫.‬ התנועה מבקשת לגבש הסכמה רחבה לפתרון הסכסוך‫ ולבנות תשתית אנושית שתניע את הציבור לקראת הסכם קבע ומקיף על-בסיס מו”מ בין ההנהגה הישראלית והפלסטינית, אשר ישים קץ לכיבוש, יבטיח ביטחון ושלום לשני הצדדים ויפתור את כל הסוגיות בהתאם למשפט הבינלאומי והסכמים בילטראליים קודמים. קווי 67 מהווים את הבסיס להקמתה של מדינה פלסטינית, עם גבולות קבועים בהם יחולו שינויים בהסכמת שני הצדדים. התנועה מכירה בכך שאלימות על-ידי כל אחד מהצדדים לעולם לא תהיה אמצעי כשר לסיום הסכסוך.

תנועת קול אחד היא תנועה בינלאומית של אנשים אשר מאסו בסכסוך המתמשך ומוכנים לתמוך באופן פעיל בתהליך רציני אשר יוביל להסכם כולל, אשר יגשים את התקוות והאמונות של שני העמים, ויוביל לפתרון של שתי מדינות ולסיום הסכסוך באמצעות הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, אשר חיה בשלום ובביטחון לצד מדינת ישראל, פתרון שישים קץ לאלימות בשני הצדדים. ישראלים ופלסטינים אינם מסכימים על כל הנושאים. הם חיים במציאות שונה, עולם הערכים, התרבות והסיפור ההיסטורי שלהם שונים. אף-על-פי-כן, הסכסוך איננו בין יהודים למוסלמים, ימין לשמאל או אפילו בין ישראלים לפלסטיניים. הסכסוך הוא בין מיעוטים קיצוניים הקיימים בשני הצדדים וקול אחד שפוי,מתון, חפץ חיים ודומם.

  תנועת קול אחד מבקשת להעצים את הקול הזה ולהשפיע על מקבלי ההחלטות לפעול לפיו.

התנועה פועלת בשלושה אפיקים מרכזיים:

  • רתימת מנהיגים, מקבלי החלטות ומעצבי דעת קהל מכל הקשת הפוליטית והחברתית לקידום התהליך המדיני וישראל בטוחה, דמוקרטית ומשגשגת.

  • יצירת שיח ציבורי צופה עתיד, המבוסס על הסכמה רחבה ואחריות אישית אזרחית דרך העצמת קולו של הרוב המתון וחפץ החיים.

  • הנעת צעירים מובילים עלמנת ליצור את המחר, היום. הצעירים מעורבים בעשייה בדרכים מגוונות, ביניהן תכנית המנהיגות (fellowship) המעניקה ידע, מיומנויות ומסגרת ייחודית לפעילות.

כיום מתמקדת התנועה בניפוץ חומת האדישות והייאוש המקיפה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובענקת הזדמנות ייחודית לישראלים ליצור את המחר היום. בתנועה חברים אזרחים מכל רחבי הארץ וכמו כן מנהיגים חברתיים, פעילים אזרחיים וסגל רחב של מומחים, מכובדים, סלבריטאים ומנהיגים רוחניים התומכים בערכי התנועה ובמטרותיה. התנועה נתמכת על-ידי תורמים פרטיים, קרנות פילנטרופיות מהארץ ומהעולם וחברות מהמגזר העסקי.

התנועה נוסדה ב-2002 על-ידי איש העסקים דניאל לובצקי.

פתרון של שתי מדינות בין מדינת ישראל לבין העם הפלסטיני, המבטיח עצמאותה והמשכיותה של מדינת ישראל, , מבטיח ביטחון ושלום לשני הצדדים ופותר את כל סוגיות הסדר הקבע, על פי החוק הבינלאומי והסכמים בילטראליים קודמים. קווי 1967 מהווים את הבסיס להקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות ברי קיימא עם שינויים שיוסכמו ע”י הצדדים. התנועה מכירה בכך שאלימות על ידי כל צד לא תהיה אמצעי לסיום הסכסוך.

 

http://www.onevoice.org.il/news

Posted on

דמיין 2018/ בין ישראל ללבנון

סיפור מתוך “דמיין 2018″/ בין ישראל ללבנון/ מאת זוהר שכטמן
חולון – אני נוסעת, הדרך שקטה. הדלקתי את הרדיו והתנגן בו שיר מוכר. הוא אהב את השיר הזה, אהב מאוד… אני זוכרת שמאז שהיה קטן הוא אהב את השיר. הוא ידע את כל המילים בעל פה, מילים שאני לא אזכה כבר לשמוע אותו אומר. חלק מההתמודדות עם אובדן כל כך קשה, אובדן של בן, זה להתמודד עם הכותרת שתמיד תרחף מעל הראש שלך, כמו מדבקה נצחית שעליה כתוב “אם שכולה”. היום אני הולכת לפגוש אישה שעוברת את מה שאני עוברת, התחושה, המדבקה, ויותר מהכול הגעגוע. אבל אני איבדתי את בני בצבא ההגנה לישראל ואילו היא מלבנון. אם הייתי מקבלת את הפנייה הזו בתקופה אחרת, אני לא באמת חושבת שהייתי מסכימה. אני לא חושבת שהייתי מבינה ומודעת לעובדה שגם היא, כנראה, חיה כמוני תחת כובד השכול. ועדיין, יש בי קצת חששות מפני המפגש – איך זה יהיה בעצם לפגוש אותה, האם אוכל להרגיש חופשייה לדבר באמת מלב אל לב?

ביום חמישי שעבר סוכמו פרטי המפגש. בשעה 12:00 בבוקר, בפארק השלום, במקום שפעם עמד בסיס צה”לי על הגבול שבין ישראל ללבנון. והנה עכשיו אני מטרים ספורים מאותו מקום, שם גם אני וגם היא שכלנו בנים – הגבול. הגעתי, והנה אני רואה אותה כבר שם, ציפיתי דווקא שתיראה אחרת – שתלבש לבוש דתי. אבל היא יושבת שם, בחולצת טריקו וג’ינס, לא ממש שונה ממני.

“שלום”, אמרתי וחייכתי אליה. היא השיבה לי בחיוך.

התחלנו לדבר ולמרבה הפלא, השיחה התנהלה בעברית שוטפת ודווקא לא עסקה רק במכנה המשותף שלשמו התכנסנו. דיברנו על הכל, בפתיחות ובנוחות. סדר היום של שתינו אינו שונה במיוחד, והיא דווקא מצאה חן בעיני – אישה בעלת גישה חיובית, חוכמת חיים ויכולות. כשהסתיים המפגש החלטנו שנשמור על קשר. אני באמת מקווה שנצליח למרות המרחק. ועדיין, גם אם לא נצליח, המפגש הזה נתן לי נקודות מבט חדשות, קו מחשבה פתוח יותר, ותובנה אחת שלא תעזוב אותי לעולם – אדם הוא אדם. הוא חי, הוא צועק, הוא בוכה, הוא צוחק, הוא אוהב, הוא נפגע, הוא אדם. בלי כל קשר למין, גזע ודת.

* זוהר שכטמן, בת 13.5 מחולון, היא חברה בארגון הצופים.

המאמר נכתב עבור תחרות החיבורים “Imagine 2018” (imagine2018.org) ומופץ על ידי שירות החדשות של Common Ground בשיתוף עם עמותת “One Voice” (onevoicemovement.org).

מקור: תחרות החיבורים “Imagine 2018” מטעם עמותת “One Voice” ו-CGNews, 4 בספטמבר 2008, commongroundnews.org

Posted on

ג’ייסון אלכסנדר: לקחת חלק בדרמה למען השלום

מאמר מאת ג’ייסון אלכסנדר, אודות הצורך לקחת חלק במאבק למען השלום במזרח התיכון:

Playing Your Role: A Middle East Peace Drama by Jason Alexander
The Middle East is a very difficult stage to play upon. Without doubt, it is a good drama. And on occasion, there are situations so unimaginable, if not ludicrous, as to make them almost comic. But the cast is constantly changing, the audience is often disengaged and it seems at times that no one is actually running the show. So, how does one find their role?

On May 16, I will be joining a panel of experts organized by the OneVoice Movement at 92Y in New York City to explore this very point. We will discuss what civil society can do to rekindle and fuel the hopes for peace between Palestinians and Israelis. I am, by no means, one of those experts. Nor need I be to understand the importance of this cause and the value of participation from people in all walks of life — both directly engaged in this conflict and supporting from the outside.

I found that looking at the Israeli/Palestinian conflict from an outside vantage point was actually quite distancing. The history of the conflict, the personalities, the violence, the distrust, and the seeming lack of viable solutions made meaningful involvement feel impossible. What changed that, for me, was changing the vantage point.

I’ve visited the region several times, many with OneVoice during delegation trips, and each time my interest and activism in this conflict increased because I not only saw and heard with my own eyes and ears, but through those living the conflict daily.

Event number one: while visiting a kibbutz in the north of Israel, I learned of an interesting exchange during a security patrol. The kibbutz is situated on a hill at the bottom of which sits an Arab village in Lebanon. Despite the ongoing struggles, the kibbutz and the village had been good neighbors — sharing resources, celebrating each other’s holidays and generally looking out for each other. Then, a fundamentalist group came into the village and forcefully took over day-to-day operations.

To the outside observer, the two environments were now deadly enemies. One night on patrol, the security team for the kibbutz encountered an elderly man from the village who was about to fire two mortar rockets into the kibbutz. The team confiscated the rockets and then realized that they all knew this man. They reminded him of how they had all been such good neighbors, how their children all played together, of how they had spent many happy times together and then asked the man why he now hated them so much that he would attack them. The elderly man answered, “I don’t hate you. There is no work. There is no income. The fundamentalists pay me seventy-five dollars for each rocket I fire at an Israeli target. For one hundred and fifty dollars, I can support my family for six months. I cannot say no. But I have no hatred for you. In fact, give me the rockets and give me the one hundred fifty dollars and I will fire at the fundamentalists”. This “conflict of ideologies” was no such thing. This was a desperate act of survival.

Event number two occurred in Los Angeles in the mid-90’s. OneVoice founders and board members Daniel Lubetzky and Mohammad Darawshe had come to talk about their vision for a new path to peace for Israel and Palestine. I was dubious. I thought this was merely an appeal for money that would be thrown cavalierly at an impossible project. But during their presentation, Mohammad spoke about why he chose to devote himself to OneVoice. He spoke of his young son, Fadi, and of how remarkable this boy’s dedication to goals had been. Fadi had promised his father that he would be the top student in his class, and succeeded. He promised he would be captain of the soccer team, and succeeded. And then one day, he came to his father and promised that he was going to be a martyr. He was twelve years old. Mohammad then spoke of how he would stop at nothing to make this goal one that his son would never keep. And as he was weeping, so was I. Mohammad was a father. I was a father. His child was my child. And I had to help.

Those are the stories that do not get told in this conflict. We on the outside do not get these glimpses of reality. We see and hear about Israelis and Palestinians only when they are defined by the global media as “occupiers,” “terrorists,” and “victims.” But we forget that they are fathers and mothers and sons and daughters and neighbors and doctors and shop-owners and farmers and students. It is those roles, those definitions that make possible the name of the organization I support — OneVoice. Because in those roles of family and community and shared interests, we do all speak with one voice — our voice of humanity.

At 92Y, OneVoice is unveiling its new strategic vision, the “Peoples’ Blueprint.” OneVoice is creating activists out of everyday people and forging links with local, national, and global stakeholders to create positive facts on the ground toward a two-state sol.
Article Source, Huffington Post: http://www.huffingtonpost.com/jason-alexander/onevoice-israelis-palestinians_b_3271691.html

Posted on

אל תהיה פראייר, תהיה מצביע!

תנועת קול אחד וגם אנחנו קוראים לכל בעלי זכות הבחירה בישראל להצביע ולהשפיע. מדובר במערכת בחירות חשובה וחשוב שקולך יישמע. אל תהיה פראייר – תהיה מצביע! כיכר רבין, כיכר המחאה, שנתיים לפני המחאה למען צדק חברתי.

Posted on

מי שלא מצביע הוא פראייר! – רוטשילד, שדרות המחאה

תנועת קול אחד וגם אנחנו קוראים לכל בעלי זכות הבחירה בישראל להצביע ולהשפיע. מדובר במערכת בחירות חשובה וחשוב שקולך יישמע. אל תהיה פראייר – תהיה מצביע! שדרות רוטשילד, שנתיים לפני המחאה למען צדק חברתי.

Posted on

דמיין 2018/ ישראל בעידן של שלום

תנועת קול אחד – OneVoice נוסדה בשנת 2002 במטרה לחזק את הקול של הרוב המתון כנגד האלימות ובעד הסדר של שלום. בתנועה חברים אזרחים מתונים מישראל ומהעולם אשר מבקשים להשפיע ולקדם סדר יום מתון ולחזק את החברה האזרחית. התנועה יוזמת השנה פרוייקט מיוחד במהלכו יתבקשו תלמידים בגילאי 13-18 מישראל ומהרשות הפלשתינאית להשתתף בתחרות שתאפשר להם להציג את החזון שלהם לעתיד. תלמידים מישראל יתבקשו ליצור חיבורים מקוריים אשר יעסקו בשאלה: כיצד תראה מדינת ישראל בשנת 2018, בעידן של שלום ? מטרת הפרויקט היא להציג בפני תושבי האזור ובפני אזרחי העולם, חזון יצירתי וחיובי אשר יעניק השראה לתושבי האזור ויאפשר לצעירים לשרטט עתיד אחר ומלא תקווה.

תנועת ”קול אחד“ תעניק הזדמנות לכל ילד ישראלי או פלשתינאי בין הגילאים 18-13 להשתתף בתחרות מיוחדת שמטרתה לאפשר לילדים משני הצדדים להביט אל האופק ולתאר עולם חדש ואחר מזה שאנו חיים בו היום. אנו מעוניינים לאפשר לתלמידים מישראל והרשות הפלשתינאית לנסות ולהשפיע על עתידם על ידי קידום רעיונות יצירתיים אשר יתנו לתושבי האזור השראה ותקווה לעתיד טוב יותר בעשור הבא. הפרויקט יהיה פתוח בפני כל התלמידים בטווח הגילאים הנ“ל אשר ירצו להשתתף בתחרות. הצעירים יוכלו לנסח באופן חופשי את חלומותיהם ושאיפותיהם. לאחר מיון העבודות יועברו היצירות הנבחרות לבימאים מובילים מישראל ומהעולם אשר יפיקו על בסיס הרעיונות של הזוכים סרט דוקומנטארי אשר יוצג ברחבי העולם.

Posted on

צינירומן/ האמנים והיצירות שהשתתפו בתערוכה

דליה וחיים אידיסיס יזמו תערוכה של יצירות פלסטיות (ציור, פיסול, צילום, עיצוב…) שעשויות כולן מ-300 הספרים שנותרו אצל המוציא לאור. יצירות שיביעו בלי מילים את התחושות הקשות אודות מצב הסופרים בישראל, שיתארו את מצב האמנות בעידן התאגידים, את מצב האומן הנאבק על פרנסתו, ואת כל אלה כראי לתרבות הישראלית וכיווני התפתחותה במאה ה-21. דליה וחיים חילקו את הספרים שנותרו לאמנים פלסטיים שהסכימו להשתמש בספרים כחומר גלם ליצירה שתתייחס למצב הספרות, האמנות, האמן והתרבות. חיים כתב לאמנים:  “התערוכה תהיה אנדרטה לתרבות שהשתלטו עליה כוחות שוק עוינים שמטרתם היחידה היא רווח גדול ומהיר ככל האפשר, והם שיונקים את מעט הכסף שזורם בעורקיה, ומקדשים את הנורמה הנפסדת שמה שמשתלם לכלכלה של המוֹכר, הכי טוב לתרבות של הקונה”. לאמנים הרבים שנרתמו לרעיון הצטרפה איסי ממרכז תרבות ענב ונידבה את החלל העירוני שהיא מנהלת. דליה הפיקה ואצרה את התערוכה והם יצאו לדרך שהיא עצמה המסר.

רוב האמנים היו מעדיפים לראות מזומנים במקום את יצירתם בחזרה, אך אף יצירה מן היצירות שהוצגו בתערוכה לא נמכרה. התערוכה הייתה אולי כישלון כלכלי, וכעת היא מבקשת לפחות לא להפסיד את השיעור ולכן מצולם הסרט הזה. להלן מוצגות העבודות שהוצגו בתערוכה ושמות האמנים שהשתתפו בה, ושחלקם ישתתפו בסרט. כשמתבוננים ביצירות צריך לזכור שהן נוצרו מתוך הזדהות של האמנים עם מצב הסופרים בישראל, וכי חומרי הליבה ממנה נוצרו מהדפים ומכריכת הספר.

Posted on

צילומי עירום של ישראל שווילי דלפו לרשת

 עם פרסום תמונותיו של שווילי מול מאות ישראלים עירומים כביום היוולדם. דובר ש”ס הודיע כי ש”ס לא תצטרף לממשלה בראשותו של אדם חסר מוסר כמו שווילי. ח”כ גפני הודיע כי יקדם חקיקה שתשית סקילה או עשרים שנות מאסר על התערטלות בציבור, אפילו אם היא נעשתה לצורכי אומנות. כאמור, הסערה הפוליטית דתית התחוללה עם דליפת התמונה מפרוייקט העירום של ספנסר טוניק בים המלח, ובה נראה שווילי בבירור עומד בסמוך לאתר הצילומים כשמצלמה בידו. אמיליו אספרנצה, דוברו של שווילי מסר בתגובה “זהו עוד ספין מבית מדרשם של מתחרנו הפוליטיים. שווילי הוא צלם חובב, והוא בסך הכל הוזמן לשמש כצלם שני לספנסר”. עוד הוסיף: “מפלגת בשביל ישראל תומכת באומנות והיא תגדיל את תקציב התרבות בישראל לפחות פי חמש עד לגובה 1% כמו במדינות המתקדמות בעולם. אנחנו גם נקדם פתיחה של חופי נודיסטים, ומסלולי רכיבה על אופניים בעירום”.

אמיליו אספרנצה, יועצו הפוליטי של ישראל שווילי
אמיליו אספרנצה, יועצו הפוליטי של ישראל שווילי

שווילי הגיב היום בביטול: “בגרוזיה היינו שוחים ביחד בעירום בנהר, ושום דבר רע לא קרה לנו. להפך, ככה הכרתי את אליזבטה אישתי לשעבר”. עוד מסר היום שווילי בתגובה: “אלוהים ברא אותנו עירומים, אבל את הבושה יצרו גברים טיפשים וביישנים שלא מבינים שאישה ערומה זה דבר יפה. גם אני לא מתבייש בגוף שלי, ואני לא מתבייש לראות נשים וגברים ערומים. אם לא הייתי מוזמן לצלם כאן הייתי מתפשט בשמחה ומצטרף לחבורת האנשים השמחים האלה, שמקבלים את עצמם במו שאלוהים ברא אותם.”

Posted on

מרקל וקלינטון תומכות בשווילי

לאחר ביקורה הבלתי צפוי של אנג’לה מרקל, גם הילרי קלינטון הגיעה לביקור בזק בישראל. שתיהן הגיעו אל הכנסת כדי לתמוך באופן פומבי במועמדותו של ישראל שווילי לראשות ממשלת ישראל. כידוע לשווילי יש קשרים ענפים עם מנהל מחסני הזהב בפורט נוקס. קלינטון הזמינה את ישראל שווילי לסיור בארה”ב וביקשה ממנו לתמוך פומבית במועמדותה שלה לנשיאות ארה”ב. שווילי, ששמח מאוד לפגוש את גב’ קלינטון, סירב בנימוס: “אינני לא יכול להתערב בבחירות במדינות אחרות, כמו שאני מצפה מן האמריקאים שלא יתערבו בבחירות בישראל. בכל מקרה אני מתערב איתכם שמה שהיה לא יהיה. לא בישראל ולא בארה”ב. החגיגות נגמרו. מילה של שווילי.”

אנג'למה מרקל מכריזה על תמיכתה בישראל שווילי

Posted on

בשביל ישראל/ שווילי מכחיש כי נפגש עם נתנייהו

תמונת המפגש המביכה בין נתנייהו לשווילי ממשיכה להכות גלים ולטלטל את כל הסקרים. האפשרות של שיתוף הפעולה בין שני המנהיגים הענקיים הללו משנה את פני המשחק שנראה גמור עם חבירתה של ציפי לבני למפלגת העבודה. משרד ראש הממשלה סירב להגיב לידיעה וגם שווילי עצמו מכחיש שהוא נפגש לאחרונה עם ראש הממשלה מר בניימין נתנייהו. “אין לי בעייה לפגוש את נתנייהו אם הוא יבקש, אבל זה פוטומונטאז’, כל ילד יכול לראות את זה”. שווילי עוד הוסיף ואמר; “אני אציע לנתנייהו את תפקיד שר ההסברה בממשלה שאקים אחרי הבחירות. זה הדבר היחיד שהוא טוב בו.”
סקר ראשון עם שובו של שווילי מטיבט

Posted on

בשביל ישראל/ לא תאמינו מי חזר ממנזר בטיבט

עשרות אלפי נזירים, מעריצים ומאמינים התכנסו היום בטיבט כדי להיפרד מהמנהיג הדגול ישראל שווילי ולברך אותו לרגל חזרתו לישראל לקראת הבחירות הקרובות ב- 17 למרץ 2015. לאחר שנתיים של ויפאסאנה, גילה יו”ר תנועת “בשביל ישראל” את משמעות החיים והוא מתכוון לחלוק אותה עם תומכיו בישראל. לא עוד שחיתות ורדיפה אחר כוח, כסף וכבוד, אלא ערכים אנושיים של חמלה וכבוד הדדי. ישראל שווילי בשביל ישראל. שווילי לא יכול יותר היה לעמוד מנגד לנוכח קרבות האגו שמנהלים ראשי המפלגות בישראל ונעתר לבקשת תומכיו לחזור ארצה ולהציל אותנו מעצמנו לפני שיהיה מאוחר מדי. בקרוב יציג את תוכניתו ” חיים חדשים בארץ ישראל החדשה” שתשנה לחלוטין את אורח החיים במזרח התיכון.

Crowd in the-rain for shvili

Posted on

כהנא צדק?/ מסע בעקבות המתונים שבינינו

מתוך צילומי תחקיר לסרט חדש אודות המתונים שבינינו, קטע מתוך הצגת היחיד המפתיעה “כהנא צדק?”. כהנא שחמק מקברו, אומנם מסרב לתחינות מעריציו “לחזור”, ובתוך כך הוא מאיר פינות אפלות בחברה הישראלית. במונולוג נוקב ובלתי צפוי מזכיר לנו כהנא עד כמה החברה שלנו זקוקה לתיקון דחוף, ועד כמה כדאי שנקשיב גם לקולות השונים הבוקעים בינינו, אפילו אם הם צורמים במיוחד. בקטע המצורף כהנא נכנס בבטן הרכה של מפא”י, תוקף את ניצול בני עדות המזרח שהורידו אותם בשל כך ממרומי השלטון. הוא מזכיר למוחי הצדק החברתי שבהתנחלות מצוייה יש יותר צדק חברתי ממה שהם יכולים לדמיין שאי פעם יהיה להם ותוקף את כולנו, ה”יהודונים” שנהיינו בעיניו. לא חייבים להסכים עם כהנא שהתהפך החוצה מקברו וקם לתחייה, אבל כהנא של יואב איתמר בגילומו המדויק והחד של אברהם שלום לוי, מציב מראה מול הצופים השבעים, בועט בבטנם הרכה ולא מניח להם לשכוח. לא חייבים להסכים עם המחזאי שהוא גם מורה לאזרחות, אבל הוא מזכיר למי ששכח שגם כהנא היה אדם עם ערכים משלו, ושעכשיו כבר מאוחר מדי מכדי לתקן את הנזקים שגרמה ההתעלמות ממנו בחייו. באמצעות הפרסונה הכי נון גראטה בחברה הישראלית, קורא לנו איתמר להקשיב גם לקולות העולים מן הקצוות, ולהתמודד איתם בגובה העיניים. מחזה מאת: יואב איתמר, בימוי: אלעד שרעבי, משחק: אברהם שלום לוי. קריאת השכמה מטרידה ומומלצת בצוותא.

כהנא צדק - אברהם שלום לוי

Posted on

צינירומן/ הצהרת כוונות של גיבורי ויוצרי הסרט

הכל התחיל בעולם הספרות שלפני חוק הסופרים. על עולם הספרות והתעשייה הנלווית אליו השתלטו כוחות רעים וחזקים שעושים בה כרצונם, זאת אומרת, עושים כל מה שמגדיל את עושרם על חשבונה. תעשיית הספרים, זו שאמונה על הקשר שבין הסופר לקורא מועלת בתפקידה כשהיא מוכרת ספרים במבצעים מבישים ובשיטות  שממלאות את כיסי הבעלים של הדואופול השולט בשוק, ומותירות את כיסי הסופרים, המאיירים והעורכים ריקים. תעשיית הספרים מועלת בתפקידה גם מול ציבור הקוראים שנמנעת מהם פגישה עם ספרים רבים וטובים רק משום שהרווח הצפוי ממכירתם נמוך מרווחיותם של האחרים. אלה שיצרו את השיטה החדשה הזאת אינם מכבדים מילה כתובה, ספרות גבוהה ותרבות. מבחינתם, מה שכתוב בספר הוא רק תרוץ כדי למכור צרור דפים כרוך לכל המרבה במחיר.

כדי להמחיש את הגישה הנפסדת הנ”ל ולחשוף אותה לעיני הציבור, יזמו חיים ובת זוגו דליה תערוכה של יצירות פלסטיות שעשויות משארית הספרים שכתב חיים, אלה שנותרו מהמהדורה הראשונה. ההחלטה הזאת הפגישה אותם עם עולם האמנות הפלסטית שלא היכרו, אבל מיד זיהו שמתקיימים בו אותם כשלי שוק – כולם מרוויחים תמורת עבודתם בשוק הזה חוץ מהיוצרים והאומנים שבזכותם הוא קיים.

במסעם בין האמנים הפלסטיים השונים, בין גלריות וחללי תצוגה אפשריים, במפגשים עם אוצרים ומנהלי מחלקות תרבות (ראו מאמר ב”גלריה”, עיתון הארץ מה-31/08/14), הבינו שגם בעולם האמנות הפלסטית  האמן/ית היוצר/ת נמצא/ת בתחתית שרשרת המזון: כדי להציג את עבודותיו הוא נאלץ בדרך-כלל לשלם, וגם האמנים מוכרים והוותיקים נאלצים להשלים הכנסה בעבודות צדדיות שלא תמיד קשורות לאמנותם. הם גילו דבר נוסף: שרוב הכסף הציבורי (המועט בכל השוואה למדינות תרבות אחרות) אינו מגיע לאמנים היוצרים מכל תחום אמנות ותרבות שהוא. רוב הכסף מקיים בכבוד את הביורוקרטיה של התרבות ומתפזר בין מנהלי המחלקות, עיריות, מתווכים, אוצרים, הוצאות לאור (שלמשל זוכים בתמיכה ציבורית להוצאת ספרי שירה, אבל נחשו מה מקבלים המשוררים בתמורה…?)

הסרט הזה מבקש להציג את שיטת השקשוקה של התרבות…

הישראלי צורך תרבות, אבל אין לו מושג איך בנוי העולם הזה ובין מי למי נחלקים הכספים של כרטיס הכניסה שהוא משלם או הפסל והספר שהוא קונה. אין לו מושג מיהם הזוכים הגדולים בהקצבות של כספי ציבור. הסרט, בדרכו הצינית ובהומור מושחז יציג את אחורי הקלעים הכלכליים המניעים את עולם התרבות דרך סיפורם של דליה וחיים שיוצאים למסע להחזרת עבודות האמנות לאמנים ובין לבין עוצרים לשאול שאלות, לעזור, ולומדים מה הסיכוי שמחאה מהסוג שקיימו תיצור פריצת דרך.

בכוונת יוצרי הסרט לחשוף את אחורי הקלעים של עולם התרבות הישראלי, תעשייה נצלנית שמשתמשת בצורך של האמנים ליצור כדי לחסוך את התמורה המגיעה להם עבור עבודתם. במקביל, להביא את סיפורם של אמנים שהתנהלותם והצורך העמוק שלהם ליצור ולהיחשף – מביאה אותם לוותר על כל זכויותיהם כאמנים ואנשים עובדים בעלי זכויות וליפול כפרי בשל לידיים נצלניות. האמנים הם אומנם קורבנות השוק, אבל אולי הגיע הזמן שהם יעשו מעשה שיציל אותם מגורל כמעט קבוע מראש או שהם לפחות ימחו על כך. הסרט הזה הוא צעד כזה, מחאה שמבקשת לחשוף את ערוותם של אלה המנצלים את חולשתם של היוצרים בכל האומנויות – – –  ולא לשכוח אף לרגע שהסרט הדוקומנטרי עצמו הוא מעשה אמנות שנוצר ע”י יוצרים הנתמכים כלכלית, אולי כמיקרוקוסמוס של כל מה שנאמר עם תרבות ואמנות, ועד כה על אמנות בכלל.

Posted on

צינירומן/ תיאור עלילת הסרט

כריכת הספר

…בעולם האמנות הפלסטית  האמן/ית היוצר/ת נמצא/ת בתחתית שרשרת המזון: כדי להציג את עבודותיו הוא נאלץ בדרך-כלל לשלם, מפני שרוב הכסף הציבורי אינו מגיע אל היוצרים מכל תחומי האומנות והתרבות. רוב הכסף מקיים בכבוד את הביורוקרטיה של התרבות ומתפזר בין מנהלי המחלקות, עיריות, מתווכים, אוצרים, הוצאות לאור (שלמשל זוכות בתמיכה ציבורית להוצאת ספרי שירה, אבל נחשו מה מקבלים המשוררים בתמורה…?)  ובקיצור, שיטת השקשוקה של התרבות… 

והסיפור שלנו: לאחר שנמכרה בהצלחה המהדורה הראשונה של ספרו, התברר לסופר כי תנאי השוק אינם מאפשרים את המשך הפצתו. כמחאה הפקיד את מאות הספרים שנותרו בידי אמנים, כחומר ליצירה חדשה. כעת, יוצאים חיים אידיסיס ורעייתו דליה, שאצרה את התערוכה, להשיב את היצירות ליוצריהן ומגלים אמת מטרידה אודות הצד העסקי של האומנויות.

הסרט המוצע כאן יעקוב אחר המסע השני של חיים ודליה: המסע להשבת העבודות לאמנים. חיים ודליה ייסעו בחזרה לסדנאות האמנים, מאמן לאמנית, כדי להשיב לכל אחד מהם את היצירות שהכינו לתערוכה.

אל תוך המסע הזה ישולבו קטעים מצילומי וידאו שתועדו במצלמתה של דליה במסע הראשון, אז עברו חיים ודליה מסטודיו לסטודיו, מאמן לאמן, עם תא מטען מלא ספרים, בתחושת שליחות ואמונה שהמסע הזה עצמו הוא מעשה האמנות. כך תיאר אותו חיים בקטלוג התערוכה: “ההגעה לפתח הסטודיו – פעם בלול ישן של קיבוץ, ופעם בקומה שנייה של בניין במרכז תעשיה עירוני. פעם על ראש גבעה נישאת בכפר נידח, ופעם במחסן עלוב בדרום העיר. לכל אמן יש דרך אחרת לקבל פנים – לפעמים הוא יוצא אליך, לפעמים הוא מחכה שאתה תיכנס, לעיתים לחיצת היד, לעיתים חיבוק, בדרך-כלל מבוכה. החיוך, הקפה השחור תמיד, הצגת הספר, השיחה עליו, על ספרות בכלל, על אמנות, על טכניקות עבודה ופילוסופיות  קיום, על תרבות, על התערוכה, ההסכמה של האמן להשתתף: לפעמים בהתלהבות ולפעמים בקור רוח, וההשערה שלו לכמה כרכי ספר יזדקק ליצירתו – היציאה חזרה לאוטו, פתיחת תא המטען, הפרידה מהכרכים שהושארו אצל האמן… תהליך ריטואלי דתי כמעט, שחזרו עליו שוב ושוב עם כל אמן ואמנית, וכל פעם הוא היה מרתק כקודמו, כי כל אמן הוא עולם שונה כל-כך מחברו, שזה הדבר היחיד שמשותף לכולם”. הרבה שעות צלמו חיים ודליה במסע הראשון, האופטימי, היצירתי – כך שבמסגרת הסיפור של החזרת העבודות יסופר בעצם הסיפור כולו הסיפור כולו “לאחור”.

אל תוך המסע להחזרת העבודות לאמנים ישולבו ראיונות קודמים עם האמנים, וראיונות עכשוויים עם אנשי ממסד, מחאה, ואמנים ידועים שיביעו את דעתם על מצב האמנות בארץ, הקשר בין האמנויות השונות, על התנהלות הממסד, על מצב האמן, והסיכוי להפוך את הפירמידה האמנותית כך שרוב הכסף הציבורי יגיע לבסיסה – לאמנים, ולא יכלכל בעקר את מוסדות הממסד ועסקניו.

אל תוך המסע הזה ישולב חשבונות הנפש – של יוזמי התערוכה שנושאים תחושת כישלון, ושל האמנים שיצרו למען המאבק, השקיעו זמן ולפעמים ממון, תלו בו תקוות, ויש להם מה לומר בקשר להקשר…

במסע להחזרת העבודות ייסגרו מעגלים שנפתחו במסע הראשון, ותיחשף האמת המטרידה אודות השפעתם של כוחות השוק על אמנים ואומנות, ואולי גם תיענה השאלה: למה נכשלה המחאה.

למסע הזה  יוצאים דליה וחיים פחות תמימים, יותר ציניים, כמו גם הצופים שיצפו בסרט, ועם תמונה רחבה יותר של הכוחות שהשתלטו על השוק שהוא ביתם, וכל השאר בהצהרת הכוונות. במסע הזה הם מתכוונים לפגוש את האמנים, וגם את הצד המנצל מדעת או שלא מדעת את אומנותם.

Posted on

צינירומן/ דליה וחיים אידיסיס יוצאים למלחמת תרבות

באמצע 2012 פרסם חיים אידיסיס ספר ילדים משעשע שנקרא “אז מה עושים עכשיו?” הספר יצא בכריכה קשה בהוצאת “רימונים” ולווה באיורים של אודי טאוב. חיים ויתר מראש על הכנסותיו הצפויות מהמהדורה הראשונה כדי לסייע להוצאה הקטנה לכסות את השקעתה, והוסכם שמהמהדורה השנייה יקבל חיים חלק מהרווחים.  מיד עם הוצאתו נכנס הספר לרשימת “הספרים שבמבצע” (4 במאה, 1+1, 3 במאה…) של הרשתות המשווקות ותוך חודשים ספורים, ללא יחסי ציבור, עם מעט ביקורות מפרגנות, וללא פרסום, נמכרו רוב 3,000 הכרכים שהודפסו במהדורה הראשונה.

בשלב זה ההפצה נעצרה. ההוצאה בשרה לחיים שהספר יצא מרשימת “הספרים שבמבצע”. ספר שאינו משתתף במבצעים, הסבירו לו, מאבד את זכות הקיום שלו על המדפים בחנויות הספרים. “אספנו את שאריות הספרים מהחנויות, נשארו 300 ספרים. אתה קונה את מה שנשאר או שנגרוס?” שאלו המו”לים, וחיים כמובן קנה – מה ששינה את הסטטוס שלו מ”אדם שעבד ולא קבל אף לא פרוטה בתמורה” ל”אדם שעבד והפסיד בגלל זה כסף”. החליפו את המילה “אדם” ב”אומן” והשינוי יהפוך מציני להגיוני.

התחושה הייתה קשה יותר מהכריכה. היא התחלקה לשניים: קודם כל הפסד ההכנסה. הרבה עבודה וזמן הושקעו בספר, ותמורה אין. שנית, מה זה אומר עליך כסופר? הספר לא הצליח? אתה בכלל מוכשר לעשות את העבודה הזאת? אתה לא? לכתוב עוד אחד? להתרחק מהתחום הספרותי? הרי רוב הספרים שהיו בחנויות נמכרו, מצד שני המשווקים החליטו להפסיק את המכירה…  הערפל הסמיך סביב ההיגיון של השוק הנשלט על-ידי טייקונים שמתייחסים לספר כצרור דפים כרוך נשאר תלוי ועומד על היום. האפשרות ההגיונית היחידה, אבל הכואבת, הייתה שהפצת הספר הופסקה שנייה לפני שהמשווקים וההוצאה לאור היו צריכים להתחיל לחלוק את רווחיהם עם הסופר. המחשבה שהקשר בין הספר לקוראיו הפוטנציאליים נקטע רק בגלל שיקולי רווח למו”ל ולחנות – הטרידה. האם המשווק החליט להוריד את הספר הזה מהמדפים ולהחליפו בספר שעליו הוא מרוויח יותר? האם מהדורה נוספת הייתה יוצאת ומכירת הספר הייתה נמשכת אם חיים היה מוותר על שכרו כסופר לטובת ההוצאה והמשווקים? כל זה קרה לפני שחוק הסופרים נכנס לחיינו, אבל האם התדרדרנו לשלב שבו בשביל להיות מוסריים אנחנו צריכים חוקים?

צריך היה לעשות משהו…

בצעד הפגנתי ומחאתי החליטו חיים ודליה, העזר שנגדו, ליזום תערוכה של יצירות פלסטיות (ציור, פיסול, צילום, עיצוב…) שעשויות כולן מ-300 הספרים שנותרו, ושיביעו בלי מילים את התחושות הקשות שכתובות למעלה, שיתארו את מצב האמנות בעידן התאגידים, את מצב האומן הנאבק על פרנסתו, ואת אלה כראי לתרבות הישראלית וכיווני התפתחותה במאה ה-21.

הם חילקו את הספרים שנותרו לאמנים פלסטיים שהסכימו להשתמש בספרים כחומר גלם ליצירה שתתייחס למצב הספרות, האמנות, האמן והתרבות. חיים כתב לאמנים:  “התערוכה תהיה אנדרטה לתרבות שהשתלטו עליה כוחות שוק עוינים שמטרתם היחידה היא רווח גדול ומהיר ככל האפשר, והם שיונקים את מעט הכסף שזורם בעורקיה, ומקדשים את הנורמה הנפסדת שמה שמשתלם לכלכלה של המוֹכר, הכי טוב לתרבות של הקונה”. לאמנים הרבים שנרתמו לרעיון הצטרפה איסי ממרכז תרבות ענב ונידבה את החלל העירוני שהיא מנהלת. דליה הפיקה ואצרה את התערוכה והם יצאו לדרך שהיא עצמה המסר.

המצב לא היה פשוט. חיים, שהכיר היטב את עולם הטלוויזיה והקולנוע, גייס אמנים מתחום האמנות הפלסטית הלא מוכרת לו, כדי ליצירת תערוכת מחאה על ההתנהלות בתחום תעשיית הספרים.

למזלם של חיים ודליה האמנים התגייסו בהתלהבות. עד מהרה התברר שמצב האמן דומה למצב הסופר בארץ. אמנים הם האחרונים לקבל שכר על עבודתם, ואע”פ שהם הבסיס והיסוד לקיום המוזיאונים, הגלריות ותעשיית הקטלוגים – הם הראשונים לוותר על שכרם. האמנים מצאו דרך לדבר על עצמם דרך מחאה מגויסת לתחום דומה, אבל אחר.

הממסד ראה בתערוכה שצצה משום מקום כנטע זר. אף קרן לא תמכה, והמוסד היחיד שסייע היה מרכז לתרבות ענב, או בעצם מנהלתו, איסי וינטר. התערוכה התקיימה במרכז ענב לתרבות בתחילת 2013, ונדדה למדיאטק בחולון באמצע 2013. התערוכה לא זכתה להדים, התקשורת בדרך-כלל התעלמה, והמסע כולו הסתיים במפח נפש ותסכול. התערוכה קמה. הצורך במחאה הוגשם. אבל התחושה הייתה שהמאמץ היה לשווא. המחאה הוחמצה.

Posted on

גינת עדן/ על עריכה דוקומנטרית ועל תיקון עולם

על עריכה דוקומנטרית ועל תיקון עולם

היום מסתיימת תקופת הצפייה של חברי האקדמיה ברוב היבול השנתי של הקולנוע הישראלי, שהייה נהדר במיוחד העונה. תודה לכל מי שצפה ובחר ב”גינת עדן” שביימה יהודית כהנא . תודה גדולה עוד יותר למי שיבחר בנו שוב, גם בסבב הסופי של ההצבעה לפרס אופיר, שיחל מחר, יום שני, ויסתיים ביום רביעי. נוסיף מספר מילים על עריכת הסרט המאתגר הזה בידיה הנאמנות של העורכת מירי לאופר, שהתחילה בינואר והסתיימה כמו לידה, רק 9 חודשים מאוחר יותר.

בקישור המצורף יש שיר מרגש ששרה שרה כהן וכתבה אטה ש. שתיהן בוגרות “גינת עדן”. השיר מתוך הפרויקט “גיטרה מרחוק פורטת”,  הקליקו על הקישור והקשיבו רגע למילים ולצלילים. זהו פרויקט מוסיקלי מרהיב ומעצים שיזמה וניהלה אורה ברנס בגינת עדן, ואיתי אברמוביץ הפיק מוסיקלית. רק 50 דקות נותרו בסרט המרגש שערכה בחוכמה מירי לאופר, ועל רצפת חדר העריכה נשרו עוד 300 שעות וביניהן גם כל השירים המופלאים שיצרו וביצעו בנות גינת עדן. אולי יום אחד עוד נוציא אותם אל האור. אולי בגינת עדן 2.0. ובינתיים, איך בוחרים את השוט הטוב ביותר? איך בוחרים את הסיפור הטוב ביותר? אלו דמויות תישארנה ואלו לא? באמת שקשה לדעת ולבחור אם אין לידך עורכת רגישה, חכמה ונחושה כמו מירי לאופר.

כשהגענו לחוות “גינת עדן” חשבנו, יהודית ואני, שהמקום עצמו ומקימיו יהיו גיבורי הסרט. צילמנו עשרות שעות מרתקות עם בני הזוג נאוה וניר אפרתי לצד החניכות בחווה, שניהם גיבורים נדירים באמת. יום אחד, אחרי שכבר הפכו להורים לשישה ילדים ואחרי קריירת חינוך ארוכה, יצאו השניים אל כיכר החתולות בירושלים ופשוט הביאו אל ביתם בנות שנמלטו מביתן אל הרחוב, כל אחת מסיבותיה. זה היה מהלך משנה חיים ומתקן עולם, לא רק עבור נאוה וניר, אלא גם ובעיקר עבור עשרות הבנות שממשיכות להגיע גם אחרי עשור שנים אל החווה הטיפולית שייסדו השניים במבואות יריחו, ובעזרתם הן מוצאות דרך להשתלב בחיים חדשים. יחד עם ד”ר רפאלוביץ יצרו בני הזוג מתודה טיפולית בעלת אחוזי הצלחה גבוהים, המבוססת על חינוך לאחריות עצמית דרך טיפול בבעלי חיים ובחקלאות. הסיפור של ייסוד החווה בידי נאוה וניר אפרתי לא היה סיפור פחות טוב, אבל המצלמה הסבלנית של יהודית נצמדה באינסטינקט לבנות, מתעדת רגעים כל כך אותנטיים עד שקשה להאמין שהם כאלה. למירי העורכת, ומאוחר יותר גם לנו, היה ברור שכמו שהמקום נוסד למען ולטובת הבנות, כך גם הסרט צריך להתרכז בסיפורן של הבנות. כך, במשך חודשים ארוכים, נערך הסרט בהשראת אותו אקט רב חסד של התבטלות עצמית לטובת הזולת, שעשו בני הזוג אפרתי. מתקני עולם שיוצרים פירמידה של טוב, שרק גדל והולך ככל שהבנות צומחות ומשתלבות בחייהן ובחיי אחרים ממקום בוגר ואחראי יותר.
כך יוצא שאחרי הצפייה בסרט לרוב שואלים אותנו הצופים מה עם הבנות? היכן הן היום? ולפעמים גם “מה זו החווה הזו?” ובכן, שלושתן בסדר גמור. באמת. זה לא קל לחזור לחיים, או איך שאמרה תהילה בסרט: “זה כאפה לפנים לצאת החוצה”… אבל הן מתמודדות יפה מאוד עם המציאות ההפכפכת, כמו כולנו. גם בני הזוג אפרתי בסדר גמור, ולאחרונה הם אף התחילו במיזם חדש ולא פחות מסעיר במצפה יריחו. הם ממשיכים לנהל את “גינת עדן” שפורחת ומצליחה היום, יותר מתמיד. הייתה שנה נפלאה. תודה לכל מי שהפך את הסרט הזה מחזון למציאות.

Posted on Leave a comment

הסרט שכל הורה צריך להראות לילדיו

הסרט עוקב אחר המאבק לשיקום וחזרה לחיים יציבים, של נערות דתיות בסיכון שנפלטו מכל מסגרות חייהן ומצאו את עצמן ברחוב. הסרט מלווה שלוש נערות, תחילה ב”גינת עדן”, חוות שיקום שייסדו ניר ונאווה אפרתי, זוג חסידים בבקעת הירדן, דרך מוסדות לגמילה מסמים ומאלכוהול, ועד להשתלבותן חזרה בחברה.

ateret cu 2

ע. (18) עזבה את ביתה עוד כשהייתה בת 13, בעקבות תחושת מחנק מהמסגרת המשפחתית הכפויה. תחילה התגוררה בבית אחיה אך בסופו של דבר העדיפה לשוטט ולחיות במשך שנים ברחוב. בעקבות צו בית משפט שיזמה אחותה רק לאחר שנים של חיים ברחובות, אילצו אותה רשויות הרווחה להשתלב ב”גינת עדן”, חווה לשיקום נערות דתיות בסיכון.

שיטת הטיפול בחווה שפותחה בסיוע ד”ר ישראל רפאלוביץ, מושתתת על עבודה חקלאית עם גידולים ובעלי חיים. באמצעות החינוך לאחריות כלפי שלומן של העיזים שבדיר, הסוסים שבאורווה, התרנגולות שבלול והגידולים החקלאיים, נרכשת אצל הבנות אחריות כלפי עצמן.


ק. (17), נערה צעירה ועצמאית עם פירסינג וראסטות, היא בת למשפחה דתית לאומית, וכבר בגיל צעיר מרדה נגד המסגרות שבהן שולבה. ק. היא נערה נחושה, בעלת אופי בוגר ומגובש, ואולם נטל האחריות שבר אותה בגיל 15 אז ברחה מהבית, ורק לאחר חודשים רבים של חיים חופשיים וקשים ברחוב, התערבו שירותי הרווחה וכפו עליה שהייה ב”גינת עדן”. ק. מתנגדת לשהייה הכפויה בגינת עדן ויש חשש ממשי שהיא תידרדר חזרה אל הרחוב. מפחד הרשויות שאיימו להכניסה למוסד סגור, התגייסו הוריה להצלתה, ושלחו אותה לקרובים בחו”ל.

tehila cu 2

ת. (17), היא בת למשפחה דתית ששולבה בבית ספר חרדי לבנות. לאחר שהמנהלת תפסה אותה שותה אלכוהול ברחוב עם חברת היא סולקה מבית הספר. במשך למעלה משנתיים עוקבת הבימאית יהודית כהנא, אחר תהליך שיקום רצוף משברים ושיאים, שלה ושל חברותיה בחוות “גינת עדן” שהמסגרת שלה מנסה לגונן על פני הבנות מפני הידרדרות. לאחר כשנה של טיפול ושיקום ב”גינת עדן” מחליטות ע. ות. להיכנס מרצונןן למוסד גמילה פתוח, במטרה להיפטר מהתמכרויות.

ק. שבה לישראל מחו”ל עם הגיעה לגיל 18 וכעת היא ברשות עצמה. כרגע היא לומדת ועובדת וחוסכת לנסיעה לחו”ל. ע. ות. סיימו את תהליך שיקומן והסרט מלווה אותן תוך שהן מחפשות דרך להשתלב בחיי השגרה. השיקום שלהן עדיין לא הסתיים ואולי גם לא יסתיים לעולם, זה תלוי בעיקר בהן.

לפני כשנה הגיע מחזור חדש של בנות לחווה והפקת הסרט ליוותה גם אותו לאורך השנה. המחזור הזה יוצר בשיאו מופע שירה מיוחד, שאותו כתבו והלחינו הבנות, שתכניו משקפים את הקשיים שאיתם מתמודדות הבנות. ואולם בתוך שבועות מתפורר המיזם המוסיקלי המוצלח, ומספר בנות בורחות חזרה אל הרחוב, ועל חלקן מוטל להיכנס למוסדות סגורים מטעם רשויות המשפט והרווחה. אבל זה כבר בסרט ההמשך.