מופק בסיוע המיזם לקולנוע בירושלים, קרן יהושוע רבינוביץ וקרן ועידת התביעות.
תסריטאית ובמאית: איילת כהן תסריטאי ומפיק: אבי בוחבוט
עשר שנים לאחר מות אמה, מחליטה פרנסין שרייר (55) לגייס את תמיכת משפחתה ולהוציא לפועל את צוואתה של אמה, מניה הורוביץ – לספר את סיפורם של ניצולי השואה שהותקפו מינית. מניה נולדה בפולין ב- 1918 ועם פרוץ המלחמה התגלגלה בין מחנות ריכוז שונים. בזכות גרמנית ואנגלית מצויינות, זכתה בעבודות תרגום ומצאה חן בעיני הגרמנים. היא מצאה חן גם במובנים אחרים: בשל יופייה היא נלקחה באושוויץ ע”י אחד המפקדים לשמש כעוזרת אישית במגוריו הפרטיים. עבודתה כללה ניקיון, בישול והגשת אוכל למפקד ונכפה עליה גם לספק שירותים מיניים. מניה נאנסה ברוטלית למרות האיסור החמור על הגרמנים לערבב דם ארי טהור עם דם יהודי. בעדות שנתנה במכון שפילברג ביקשה מניה מכל הניצולים כמוה: “ספרו את הסיפורים שלכם, שכל העולם ידע, שלא המצאנו את זה, זה קרה באמת”. עם תום המלחמה היגרה מניה לארה”ב עם בעלה. למרות נבואות קשות של הרופאים שמניה לא תוכל ללדת בגלל מקרי האונס שעברה, זכתה מניה בפרנסין. היה זה נס רפואי. פרנסין שרייר נולדה במיזורי ארה”ב והיא בת יחידה. מניה נפטרה בשנת 2009 בגיל 91.
בעקבות קולה הנועז של אמה, מחליטה פרנסין לחפש עדויות וניצולים שעברו התעללות מינית ולעודד אותם לספר את סיפורם. היא לומדת מדוע הנושא הושתק, כיצד הפך לטאבו ואיך הוא מאיים עד היום על הדימוי השגור של ניצולי השואה. מי שנוצל מינית דורג בתחתית סולם ההיררכיה של הניצולים ולא קיבל במה בישראל. דמו זוהם בדם האויב, כך ממש סבר היישוב היהודי בתחילת דרכו.
“החיים בין הצללים” דן בגלוי באמצעות ניצולים וצאצאיהם בתופעת הניצול המיני והאונס בשואה, והשלכות אירועים אלו על חייהם לאחר המלחמה. במטרה לחלץ אותם מבדידותם ולעודד אותם לדבר, יוזמת פרנסין מפגשים החושפים בפנינו עדויות של ניצולים שהעידו לפני מותם שהיו קורבנות לאלימות מינית. הסרט עושה שימוש בשפה ויזואלית מורכבת הכוללת את תיעוד המפגשים ושחזור העדויות באמצעות צלליות קרטון שעליהן מוקרן אור, המונפשות באנימציה.
This post is also available in: אנגלית
